שמואל נכון בטקסט מרגש וכואב על חברו הטוב ביותר, חברים לצוות בסיירת גבעתי –
סמל צחי יטח ז"ל ,שנפל בבופור.

"יום שישי, שעת צהריים ואני בסלון. אמש שבתי מאוחר מהבסיס, לא זה שבו רציתי להיות, דלעת', עם החברים אלא מהשלישות ברמת גן, מעוז הדוגמניות והכדורגלנים. השנה היא 2000, הבאג לא הרס שום דבר והחיזבאללה חוגג בלבנון. אני כבר חודש לתוך תפקידי החדש בחמ"ל נפגעים. צוות קטן ואינטימי, מופרע וחורני בו כולם עושים הכל, הכי קרוב לצוות לוחם בשלישות.

בטלוויזיה הוקרנה תכנית כלשהי, אני נעתי לכיוון המטבח, ולפתע מבזק חדשות. "טילים נורו על מוצב הבופור. נשוב אליכם עם פרטים נוספים". אני כבר הבנתי את המסר. יש חלל. טלפון לחמ"ל, יואב, חייל ותיק ואפאטי על הקו.
"יואב, מי ההרוג בבופור"
"תשמע, שמוליק קוראים לך נכון? לא יכול לומר לך"
יואב, תשמע, הצוות המקביל מהפלחהן נמצא שם ויש רק אדם אחד שממש אכפת לי ממנו, רק תאמר לי אם זה הוא"
"תראה, אני לא יכול לומר לך כלום עכשיו"
"יואב, אנחנו לא מכירים, אבל ראית שאני לא מדבר, אני אומר את השם ואתה תגיד אם כן או לא, טוב? "
" אני לא עונה לך"
"צחי איטח. "
" אני….. אהההה…… זה……"
"יואב…..? זה צחי? אם אתה לא עונה עכשיו, אני מגיע בעצמי לגלות"
"זה צחי".
דממה. לא האמנתי. החבר הטוב ביותר שלי, אפילו בתוך הצוות שלי, נהרג. מה הסיכוי? אמי שואלת אותי מה קרה ואני נכנס למיטה ומתחיל לבכות, כמו משוגע, כמו שלא בכיתי מעולם. למיטב זכרוני גם יוני אחי היה נוכח. הם היו בהלם. אני הייתי בהלם.
השבת הייתה גרועה. ראשון היה מחריד. נגשתי לכתוב את מכתב התנחומים הראשון שלי, לאחד מחבריי הטובים. הזיה.

נפגשנו ביום השני לגיבוש לסיירות של גבעתי. אני כמובן נקעתי את שני הקרסוליים שלי והוא הותש מסיבה כלשהי. הצמידו אותנו והורו לנו לחכות באמצע המדבר לטנדר. ישבנו שניים וממש למדנו להכיר אחד את השני. אחרי חמש שעות בשמש וכדור גומי קופצני שמצאנו באמצע נחל אכזב, החלטנו שאנחנו מתקבלים ליחידות שרצינו. אני לעורב והוא לפלחהן. ואת הכדור הקטן הזה נחצה לשניים ונפגש בסוף המסלול. שנינו עברנו את הראיון ושרדנו בקושי רב את החודשים הבאים, חלקנו חוויות מצחיקות יחד, משפט צבאי אחד וסוג של גורל משותף. הכרנו את החברות ובכל צומת בו נפגשנו ידענו שאנחנו עוד נצליח לצלוח את הטירוף הזה. לפני שעלה לבופור שוחחנו ואחלתי לו הצלחה והוא ניחם אותי שיהיה בסדר גם בשלישות.
את החצי שלי בכדור הבאתי להוריו כשנה לאחר מכן. לא יכולתי להביא את עצמי להלוויה האיומה הזו. של אב הקובר את בנו שניסה ללכת בעקבותיו ולשרת ביחידה אותה הקים. למרות שיכל לעשות דברים רבים ככ במקום.

יום הזיכרון הוא היום של צחי, ויום שישי ה-11 לפברואר לעולם לא ישכח. זהו, פרקתי. "

תגובת אחת.

שלח תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *