עדות של אלעד, לוחם פלס"ר, שנכח בפעילות שלימים נקראה "אסון הנגמשים"

לפני 14 שנה חוותה היחידה את אחד האירועים הקשים בתולדותיה כאשר במהלך פעילות גדודית לפיצוץ מחרטות הופעל מטען גחון מתחת לנגמ״ש אשר הכיל כמות גדולה של חומרי נפץ. ששה לוחמי פלחה״ן נהרגו: עופר ג׳רבי, יעקב מזרחי, אביעד דרעי, איתן נוימן, יעקב מרוויצה ואידרון עמר ז״ל. אירוע זה ופיצוץ נגמ״ש ביום למחרת של כוח אחר, נודעו מאז כ״אסון הנגמשי״ם״. באותה פעילות השתתפו מספר צוותים מהיחידה. כחלק מפרויקט שימור המורשת והזיכרון, אנחנו מפרסמים עדות של אלעד, לוחם פלס״ר מצוות אליצור, שנכח בפעילות:
ראשית אני רוצה להקדים כי עברו 14 שנה מאותו יום ולכן ייתכן כי פרטים נשכחו ממני ועמכם הסליחה מראש.
התפקיד של הפלס״ר במשימה הזו היה לאבטח את הפלחה״ן כאשר הם מפוצצים את המחרטות. אני חושב שיצאנו שלושה צוותים מהפלס״ר. הצוות שלנו, צוות אליצור, התחלק לשני נגמשי״ם. נגמ״ש אחד היה בפיקודו של המפק״צ אליצור, והנגמ״ש השני היה בפיקודו של גור (שרייבר) המ״פ. אני הייתי עם גור.
כשהפלחה״ן סיים לפוצץ את המחרטות היינו לקראת אור ראשון. אני זוכר בבירור איך חשבתי שחייבים כבר לעוף. אנחנו כצוות היינו רגילים להיכנס, לבצע את המשימה ולצאת החוצה כמה שיותר מהר. אבל פעילות במסגרת כל כך גדולה זה סיפור הרבה יותר איטי. כך מצאנו את עצמנו ממתינים עד שכל הכוחות ייכנסו לסדר תנועה. היינו על קוצים ותחת אש מכל הכיוונים. כשהתחלנו לנוע השחר כבר עלה. ואז אנחנו שומעים פיצוץ מאוד חזק. צריך להבין שכל הפעילות, מרגע הכניסה לשכונה, הייתה מלווה בירי ופיצוצים שכוונו לעברנו. אך הפיצוץ ששמענו בכניסה לסדר תנועה היה חזק במיוחד. מעוצמת הפיצוץ, מוביל הנגמ״ש התרסק למטה. נעצרנו, ותחושת ה״למה-אנחנו-לא-עפים-מפה-כבר״ – התחזקה.
כמה דקות אחרי הפיצוץ גור אומר ״פורקים״. זאת פקודה מאוד חריגה לפרוק מהנגמ״ש בעזה באור יום. אף פעם לא הסתובבנו שם באור יום לפני זה ולא עשינו את זה אחרי אותו אירוע. פרקנו, חיפינו אחד על השני וחיכינו להוראות. כשגור יצא מהנגמ״ש הוא הוביל אותנו לבית גבוה ששלט על הציר ואמר לנו להקים עמדות. אני זוכר שכשהתמקמנו בחלון ראיתי על הציר זחל בודד של נגמ״ש. זה היה די מוזר אבל לא העליתי על דעתי עדיין את מה שקרה. תוך כדי שאנחנו מתחילים לחלק גזרות ולמגן את החלונות גור אומר לנו שמי שראה את הסרט Black Hawk Down, זאת הסיטואציה בה אנו נמצאים עכשיו.
לקח קצת זמן עד שהחצי השני של הצוות, יחד עם המפק״צ, הגיע, שכן הנגמ״ש שלהם נפגע. אחרי שהם הגיעו התחלקנו כך שהקלעים והצלפים מחפים מהבית עם אליצור והחצי השני יוצא לסריקה עם גור. אני שוב הייתי עם גור בסריקה. בסך הכל יצאנו שישה לסריקה בבתים וחצרות של שכונת זייתון באור יום.
כשנכנסו לבית הראשון המשפחה כבר התאספה באחד החדרים האחוריים. זה היה הזוי. הם כאילו חיכו לנו וחסכו לנו את כל שלב איסוף בני הבית לצורך חיפוש. כמו בכל ״אלמנת קש״, וכמו לוחם מורעל בפלס״ר, התחלנו לפתוח כל זיג ופתח ולסרוק אחר מחבלים ואמל״ח. אחרי כמה רגעים גור עוצר אותנו ואומר ״אתם יודעים מה אנחנו מחפשים, נכון?״. הסתכלנו עליו בתמיהה, ורק אז הוא סיפר לנו מה שקרה ומה בעצם המשימה. למפרע הסתבר שעופר חילק את כל אזור הפיצוץ בין הצוותים כאשר המשימה הייתה לאסוף כמה שיותר על מנת שיהיה מה לקבור וכדי שזה לא יגיע לידי המחבלים.
מאותו רגע כל הפעילות קיבלה אופי מוזר ושונה. אנחנו לא מחפשים מחבלים אלא חלקי גופות. זו סיטואציה הזויה שבחיים לא חשבתי שאהיה בה.
התחלנו לעבור בין הבתים, הגגות והחצרות. בהתחלה לא ממש ידענו איך זה אמור להיראות, אך כשהתחלנו לראות את החתיכות אי אפשר היה לטעות. ככל שהתקרבנו לציר ולאזור הפיצוץ אספנו יותר. ראינו שם חלקים של נשקים ומהמיגון של הוסט-קרמי של החללים. כל אחד מאיתנו מצא שקית ופשוט התחלנו לאסוף את הכול. הינו כל הזמן תחת אש והיו מקומות שלא הצלחנו להגיע אליהם בגלל אינטנסיביות האש שנורתה לכיווננו. ניסינו להתמקד באיסוף ולהשאיר את הירי לחצי השני של הצוות.
אחת המראות שהמחישו לנו את גודל הפיצוץ היה כשבאחת החצרות, שהייתה מרוחקת עשרות מטרים ממקום הפיצוץ, מצאנו את הדלת-חי״ר (הדלת האחורית של הנגמ״ש).
סרקנו ואספנו במשך כמה שעות טובות. לא התכוננו לשהות כל כך ארוכה ולכן גם לא לקחנו איתנו אוכל ומים מעבר לנדרש בפעילות הלילית. היינו שפוכים. בשעות הבוקר המאוחרות גור הוביל אותנו לאחד מהנגמשי״ם שהגיעו עם אספקה. נתנו להם את השקיות שלנו והם הביאו לנו אוכל ומים. חברנו לשאר הצוות שבינתיים החליפו בית, ועצמנו עיניים. לאחר זמן מה גור מעיר אותנו ואומר שצריך לצאת לסריקה נוספת. קמנו כל החוליה והתחלנו שוב לסרוק ולאסוף חתיכות. לאחר הפעילות שאלתי את גור למה הוא לא יצא עם החצי השני של הצוות. הוא ענה שהוא לא רצה לחשוף למראות האלו לוחמים אחרים והעדיף שאנחנו, שכבר ראינו את מה שראינו, נעשה זאת שוב. סרקנו את השטח שעות ארוכות ואספנו מה שאפשר עד שהגיעה הוראה שנאסף מספיק ומתקפלים. זה היה כבר בשעות הערב של היום השני.
אני זוכר שאיך שנכנסו לנגמ״ש כל מה שרצינו זה שיעוף משם כמה שיותר מהר. לא רצינו לשבת רגע אחד מיותר בתוך הרצועה.
הגענו לשטחי כינוס, וברגע שפרקנו עופר אומר לכולם למלא כוננות ולהתכונן לחזרה. באותו יום נגמ״ש התפוצץ בציר פילדלפי והיינו אמורים לאבטח את הכוחות שאספו את חלקי הגופות. לא האמנו למה ששמענו. לחזור שוב אחרי כל מה שעברנו?! למזלנו בסוף זה התבטל.
כשיצאנו הביתה באותו סופ״ש שמעתי שאחד מהלוחמים שאיבטחו את הכוחות בפילדלפי נהרג. אני זוכר שהרגשתי זוועה על כך שכל כך לא רצינו לחזור. התחושה שלי הייתה שייתכן כי אם אנחנו היינו חוזרים ומאבטחים את הכוחות אף אחד לא היה נהרג. באותה תקופה היינו היחידה עם ההיכרות הכי טובה עם הרצועה ואופי הפעילות בה.
חשוב להבין שהתמונות המפורסמות מאיסוף הגופות מציר פילדלפי שונות מאוד ממה שהתרחש אצלנו. אני לא אומר את זה בשביל להשוות בין האירועים הקשים האלו אלא על מנת לתאר בדיוק יותר את מה שעבר עלינו.

תגובת אחת.

שלח תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *