מור"ק ואדי צברין

בחודש שעבר (דצמבר) ציינו את נפילתם של חמישה לוחמי פלוגת החבלה בפעילות בוואדי צברין. המידע שהיה ברשותנו על אותה הפעילות היה חלקי. חיפשנו מקור ראשוני שיספר לנו על מה שקרה באותו לילה ארור וכך הגענו אל תומר, מקלען שהסתער על המחבלים בוואדי. תומר תיאר לנו בפירוט ובצניעות את אשר התרחש. אנחנו מביאים כאן מה שסיפר לנו.

אחד הדברים שפחות מדברים עליו בקשר לאירוע, אך חשוב מאוד להכיר, הוא כי היה מידע מודיעיני מוקדם ומדויק על חוליית מחבלים שתעבור בוואדי צברין שבמורדות הר דב. משימת חיסולה של החוליה הוטלה על הפלחה״ן. שלושה צוותי לוחמים בני 10-12 לוחמים כל אחד יועדו לצאת למשימה. הצוותים התאמנו והתכוננו לקראת המארב במשך ימים ארוכים.
פלס״ר גולני לא ראו בעין יפה את העובדה כי משימה איכותית בגזרת הבית שלה לא מבוצעת על ידה, ולחצו על האלוף להעביר אליהם את המשימה. האלוף נענה והעביר את הפעילות לפלס״ר גולני.
ישבנו אז במוצב כאוכבה, והיציאות הביתה היו על הפנים, מה עוד שלקראת האירוע היה עוצר יציאות טוטאלי והחבר׳ה לא יצאו הביתה כבר שבועות. לכן, ברגע שביטלו את הפעילות יובל (ויינשטיין) המ״פ החליט להוציא את כולם הביתה ולהשאיר את מספר הלוחמים המינימלי הדרוש לשמירה וכוננות במוצב. אותו סופ״ש יצא פלס״ר גולני לפעילות ובדרך אל היעד הם התגלו על ידי מארב של כוח יוניפי״ל אשר חשף אותם עם זרקורים רבי עוצמה ופצצות תאורה.
בעקבות החשיפה האלוף מבטל לפלס״ר גולני את הפעילות. יובל המ״פ מקבל פקודה מהאלוף כי הפעילות חוזרת אליו וכי עליו להתארגן ליציאה. כאמור, רוב הלוחמים שביצעו את התירגולות ולמדו את המשימה והצירים נמצאים בבית. יובל אוסף את כל מי שניתן במוצב, ולפעילות יוצאים שני צוותים מאולתרים בני תשעה לוחמים כל אחד.

אני לדוגמא, הייתי באותו זמן רק שנה וקצת בצבא ועוד לא סיימתי מסלול. צוותתי לצוות של יובל והייתי מנימיסט, שזה האב טיפוס של הנגביסיט, שנכנס רק שבוע לפני כן למספר יחידות בצה״ל ואנחנו ביניהם.  מלבד יובל, הסמל רועי וגיא טל שהיה המאגיסט, כל שאר הלוחמים היו שנה או פחות בצבא. הצוות שלנו היה אמור לארוב למחבלים בערוץ הראשי של הוואדי והצוות השני אמור היה לחסום ערוץ משני. בלילה של 25/11/1990 יצאנו לפעילות. לאחר שעות של הליכה הגענו אל היעד. לפי המידע המודיעיני, החוליה הייתה אמורה לעבור בוואדי רק למחרת בלילה. לכן, התכנית הייתה להגיע בלילה של ה25, לשהות שם בעמדות עד הלילה של ה26, ועם רדת החשיכה להתקדם עוד כמה מטרים ולשפר עמדות לקראת חיסול החוליה.
כאשר סיימנו לבנות את העמדות והתחלנו בשגרת מארב לילה השעה הייתה בסביבות שתיים בבוקר. בשלב מסוים מזהים את המחבלים בוואדי. יובל נותן פקודה להעיר את כל הכוח. אנחנו נכנסים למצב ירי ועוקבים אחרי תנועת המחבלים. הם מתקרבים למרחק 40-50 מטר מאתנו. כולנו עם אצבע על ההדק ומחכים לשמוע את הירי של יובל. בניגוד להיום, באותה תקופה הנוהל היה כי פותחים באש רק לאחר שהמפקד מתחיל לירות. לפתע אנחנו שומעים נקירה. כנראה שהכדור הראשון של יובל במחסנית היה עקר. בגלל התירגולות הרבות והחינוך הנוקשה, התקבע אצלנו שבשום מצב לא יורים לפני שהמפקד פותח באש. לקח עוד שנייה או שתיים עד שהבנו מה קורה. אני הייתי הראשון לפתוח באש, ויחד איתנו המחבלים פותחים באש כי גם הם שמעו את הנקירה.
לפי הפק״ל מטרות לכל חוליה בצוות היה את המטרות שלה. אני יורה על המחבל שנמצא באזור המטרה שלי ומימיני ומשמאלי אני שומע את הלוחמים יורים. לפתע אני שומע את חיים, המאגיסט הימני, צועק בצרחות של כאב ״נפגעתי, נפגעתי״. המחבלים ירו באופן ספוראדי וחיים התרומם על מנת לשפר עמדה עם המאג וחטף כדור בכתף ימין. למעשה בשלב הזה חיים מושבת.
החוליה הימנית שהורכבה מחיים, אמנון וגדי, הייתה אמורה לטפל בשני המחבלים שהיו אחרונים בטור. ליד חיים שכב גדי שהוא החובש. גדי מפסיק את הירי שלו ומטפל בחיים ואמנון מסייע לו כך שלא נשארו קנים על שני המחבלים האחוריים.
בשלב מסוים יובל צועק ״חדל״ והכוח חודל מהירי. עם הימשכות הירי מצד המחבלים הכוח ממשיך לנהל אש. המחבלים זורקים רימונים לעבר הכוח והלוחמים יורים מספר טילי לאו לעברם. השטח מתמלא בהמון אבק ולא רואים כלום. האמרלי״ם של רובנו כבר שרופים והראות על הפנים. חילופי הירי והפיצוצים נמשכים בערך 20 דקות אשר במהלכן אנחנו יורים המון תחמושת.
במהלך חילופי האש המינימי שלי מפסיק לעבוד. ניסיתי כל דבר אפשרי לרבות החלפת שן חולצת, וזה תוך כדי שכדורים שורקים מסביבי ובעיטות של יובל שאירה, אבל הכלי לא עובד. ביקשתי מגדי שיזרוק לי את המאג של חיים הפצוע. הוא זורק לי את המאג ומתחילים להעביר לי את השרשירים שלו מהווסט תוך כדי שאני יורה אותם לעבר המחבלים. לאחר האירוע התגלה שחדר כדור לתוך ווסת הגזים של המינימלי.
יובל שוב צועק ״חדל״ ובשטח משתררת דממה. מנסים לראות ולזהות. יובל צועק לכוח כי הוא מזהה ארבעה מחבלים ושואל אותי אם גם אני מזהה. הראות הייתה קשה והשטח מלא בבולדרים. עניתי לו שאני מזהה לפחות שניים.
יובל נותן פקודה ״היכון להסתערות״. אנחנו נערכים להסתערות. יובל צועק לגדי החובש שיישאר עם חיים הפצוע. גדי צועק ליובל שהוא חבש את חיים והכל בסדר וששי, אשר היה החייל הכי צעיר בצוות שכן רק סיים טירונות יחידה, יישאר עם חיים. יובל מאשר ואנחנו יוצאים שבעה אנשים להסתערות.
ההסתערות שלנו הייתה מאוד רחוקה מההסתערות הקלאסית שמתרגלים. חושך מצרים ואנחנו שוכבים על טרסה בגובה שני מטר מעל הוואדי. ירדנו אחד אחד מהטרסה, ורק אז יישרנו קו והתחלנו להסתער בהליכה תוך כדי טפטוף אש. לאחר חילופי האש אנחנו מאוד קצרים בתחמושת. בשלב מסוים נגמר לי השרשיר ואני אומר לטל, שהיה מאגיסט נוסף, שאני בא לכיוונו לקחת שרשיר נותבים. אני מסמן לו ומתחיל לשבור שמאלה. ברגע שאני מגיע אליו, הוא פותח את הפאוץ׳ מוציא את השרשיר נותבים ונופל מולי. גם המאג שלי עף. הצרור שפגע בטל פוצץ גם את הקת של המאג שלי. אני עושה ״פזאצטה״ ליד טל, שכבר לא בחיים, לוקח ממנו את המאג וממשיך בהסתערות.
מיד לאחר מכן יובל צועק ״קדימה להסתער״ ומשחרר קללה. באותו שלב כבר נכנסתי לאמוק והתחלתי לרוץ קדימה. אני מזהה מחבל מולי במרחק 15 מטר. אני יורה עליו והוא יורה עלי, הוא לא פוגע ולמען האמת גם אני לא פוגע. אני רץ בטירוף לכיוונו עם המאג, מכוון עליו, וכשאני לוחץ על ההדק אני שומע נקירה. נגמרה לי התחמושת. אני מוציא רימון, זורק עליו, עובר אותו בריצה ושומע את הרימון מתפוצץ מאחוריי על המחבל. אני שולף את הנצרה מרימון נוסף, מוכן לזרוק אותו. היות ואני לא רואה אף אחד מסביבי אני צועק ליובל. בתגובה נזרק לכיווני רימון שמתפוצץ מאוד קרוב אלי. ההדף מהרימון קרע לי את עור התוף, מה שגרם לי לאבד לגמרי חוש כיוון ויכולת התמצאות בשטח. לפתע לא הצלחתי להבין מאיזה כיוון רצנו, איפה החברים שלי ומה הם כיווני השמים. אני צועק שוב ״יובל יובל״ ובתגובה חוטף לכיווני עוד צרורות ועוד רימון, עד שאני מבין שעדיף שאהיה בשקט.
מנקודה זו מתחילות שעתיים של סיוט בהן אני כורע עם רימון ללא ניצרה, עם ווסט מלא בכדורי 5.56 ומאג לידי ללא שום תחמושת תואמת, נטול חוש כיוון לחלוטין ועם מחבל שמתרוצץ איפה שהוא לידי. אני זוכר שהמחשבה שלא עזבה לי את הראש הייתה למה לעזאזל הוצאתי את הסכין פלסים בשביל עוד קצת תחמושת.
בשלב מסוים מגיעים כוחות החילוץ שגם לא ממש רואים. הגופות של החבר׳ה שלנו ושל המחבלים שרועות אחת ליד השנייה וקשה מאוד לזהות. הם מתקדמים בשקט ובדריכות. לפתע אני שומע צעקות ״אני מזהה מלוכלך״. אני מבין שהוא מזהה אותי. אני נעמד וצועק לו שאם הוא ירה אני אכסח לו את הצורה.
מקיפים אותי חמישה שישה לוחמים. ברגע שאמרתי להם שיש לי רימון בלי ניצרה כולם ניתקו מגע והייתי שוב לבד. בשלב מסוים הגיע קצין וטיפלנו יחד ברימון.
יצאנו שבעה לוחמים להסתערות. בדיעבד עלה כי לטל הקשר נגמרה התחמושת בשלבים הראשונים של ההסתערות, ולכן הוא נשאר מאחור. מתוך ששת הנותרים אני הייתי היחיד שנשאר בחיים. יובל המ״פ, אמנון המטוליסט, גדי החובש, טל המאגיסט ורועי הסמל נהרגו כולם.

בתחקיר שלאחר האירוע עלה כי היו ארבעה מחבלים בוואדי. שניים נהרגו ממכת האש הראשונה שלנו. ניהלנו אש עם שני המחבלים הנותרים. כנראה שהם הכירו את התרגולות שלנו שכן אחד ירה לכיווננו מהחזית והשני זחל מאחורינו באיגוף. הוא חיכה עד שנעבור אותו בהסתערות לעבר המחבל בחזית ואז תפר אותנו מאחור. הפגיעות של חמשת ההרוגים היו בגב.

למרות שפספסתי את ההלוויות של החבר׳ה כי הייתי בתחקירים, עשיתי סבב אצל כל המשפחות יומיים אחרי האירוע. בלילה שחזרתי מהסבב הוציאו אותי שוב למארב. וכך גם בלילה אחרי זה ובכל לילה למשך שלושה שבועות ארוכים. באותה תקופה הדרך לטפל בלוחמים שחוו אירוע קשה הייתה להוציא אותם לעוד מארבים. אני חייב לציין שהשיטה עבדה. אם היו מוציאים אותי הביתה להתרעננות, כנראה שלא הייתי חוזר לצבא.

 

תגובת אחת.

  1. עדות מרשימה לארוע קשה.
    גם היום אחרי שנים רבות, ניתן ללמוד לקחים מהאירוע.
    מביש קצת לומר שבתור לוחם פלחה"ן (מרץ 1996) לא הכרתי את המור"ק כפי שהוא מתואר כאן, למרות ביקור תנחומים בקברו של יובל במהלך השרות, ועל כך תודה רבה.

    היום בשרות מילואים בחטיבה, אזכור את הלוחמים ואת תחקיר הארוע ונפיק ממנו לקחים.

    משתתף בצער המשפחות.
    רס"ן (מיל) שרון תורג'מן

    השאר תגובה

שלח תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *